רוקי 3. המשחק מול ניצנים

אלדד סרני, מאמן כדורגל ומדריך בפנימיית בני ארזים לא זוכר מתי ואיך עלה הרעיון לארגן משחק כדורגל מול ניצנים:
"על פניו זה נשמע אז כמו רעיון גרוע.  עוד לא היתה לנו קבוצה מגובשת. לא היה ציוד, לא מגרש, לא תלבושות. אני הייתי עסוק בנסיונות למצוא ספונסר שיעזור לנו עם כל אלה. אבל ספונסרים לא רדפו אחרינו, הזמן עבר. בינתיים עד שהכל יסתדר, התחלנו קצת להתאמן במגרש הקטן אצלנו, אבל לא בצורה סדירה.

כל הציוד שלנו היה כדורגל אחד לפעמים מפונצ'ר, ולפעמים התחיל האימון והתברר שאין בכלל כדור. ככה זה אצלנו. ציוד נפגע, אובד, מתבלה וכל הזמן צריך ללכת לקנות חדש. גם ההרכב תמיד חסר. ילד אחד בבריחה, השני בעונשים, השלישי נסע הביתה לאילת ליומיים לאירוע משפחתי.

ומעבר לכל זה, שיחקנו בעבר פעמיים מול ניצנים ובשתי הפעמים הפסדנו.

230

הילדים דווקא התלהבו, זה נתן תחושה חגיגית שיש לפני משחק אמיתי, כשהיוקרה שלך מונחת על הכף. קבענו תאריך. לקראת המשחק, אספנו את עצמנו, גיבשנו הרכב, עשינו שני אימונים מוכווני משחק. הילדים למדו מה זאת עמידה הגנתית, דאבל פסים ופריצה התקפית.  כולם ידעו מי השחקנים הכי טובים שלנו, אבל היה צריך להחליט איפה ישתלם יותר לצוות אותם. שא. יהיה בהתקפה, ב. שהוא שחקן חכם, יהיה בהגנה. גם ת. נחשב שחקן הגנה טוב אבל הוא היה אז בבריחה. ו-ש. נבחר להיות השוער. הכי חשוב היה לחזור ולומר להם שלא חשוב כמה הקבוצה היריבה טובה, אסור לוותר על משחק קבוצתי. לא לנסות להצטיין על חשבון האחרים, לא לעשות הופעות יחיד, אלא לראות איך משחקים ביחד. רק בהבנה כזאת יש לנו סיכוי במשחק.

הילדים היו שקטים כל הדרך למשחק. היה מתח. אחרי שהפסדנו להם פעמיים היתה תחושה שהסיכוי לנצח אותם נמוך מאוד.

הגענו לניצנים קצת באיחור. לא היה לנו זמן להתאמן. הילדים שלנו הביטו בעיניים כלות בילדי ניצנים. הם היו לבושים במדים כחולים משלהם, התאמנו על מסירות ובעיטות במגרש עם קונוסים. היה להם שק מלא כדורים, ומאמן עם משרוקית. המשחק נערך אצלם כי להם היה מגרש כדורגל. ואם זה לא מספיק, אז הם השאילו לנו גם את התלבושות שלהם. זה היה ממש כמו בסרט "רוקי 3".

קיבלנו חמש דקות קצת להתמסר, להרגיש את הכדור. אמרנו לעצמנו, אז מה אם לא התאמנו? הכי חשוב שכל אחד יודע את העמדה שלו. המשחק התחיל, כל ילד התמקד בשמירה אישית על שחקן אחר. הפנימיה כולה הגיעה לעודד. הילדים והצוות עשו מאחורינו הרבה מורל שמאד חיזק את הקבוצה. כבשנו שער מהיר, מבסוטים, לא מספיקים לחגוג, וכבר שער שני. 2:0. התחלנו להרגיש: אנחנו יותר טובים. קיבלנו גול ושוב הבקענו. 3:1. הסכר נפתח לגמרי. כשהתאמנו בפנימייה, קצת חששתי. חלק שיחקו כשהם חושבים רק על טובתם האישית, התעסקו מי בעט את הפנדל ומי שם את הגול. אבל עכשיו ברגע האמת, הם נלחמו יחד, הבינו שעדיף להתמקד בהגנה כדי לנצח, במקום לככב ולהבקיע, ולא ויתרו. הפתיע אותי במיוחד ב. שהנהיג את ההגנה, וכשרציתי להחליף אותו, לא ויתר. "תן לי, תן לי", הוא אמר לי, "אני מרגיש את זה"… הגענו ל-6:1, והרגשתי שהגיע הזמן לשתף גם את השחקנים הפחות מנוסים, שייקחו חלק בניצחון. נ. אפילו הבקיע גול, היה מבסוט עד השמיים.

13:3 היתה התוצאה הסופית.

המשחק הסתיים. לחצנו ידיים בהתרגשות לילדי ניצנים. כולנו, השחקנים, הילדים והצוות  לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. עלינו לאוטובוס חזרה לראשון לציון עייפים ומזיעים. ואז, י. הילד הכי קטן בפנימיה, התחיל לקרוא בקול ובעיניים זורחות: איזה ניצחון! איזה ניצחון! זה היה רגע מזכך, כולם היו מאוחדים וגאים, וכל האוטובוס הצטרף אליו, "איזה ניצחון".