הורים ומומחים

כששאלו את הוריו של אסף מה שלומו, הם היו משיבים משהו בסגנון:

"לא רע, יש לו תור ב-29 לחודש בגהה".

תשובה כמעט אוטומטית של הורים המורגלים להתרוצץ שנים ממומחה למומחה. בין מנהלי בתי חולים לבריאות הנפש וראשי מחלקות, לבין רופאים בעלי שם. המומחים איבחנו את אסף כחולה, אך לא הצליחו להגדיר מהי אותה מחלה ומה דרכי הטיפול המתאימות.  אסף עבר שורה ארוכה של אשפוזים, ובשלב מסויים בישרו להם המומחים, כל אחד בתורו:

-"אי אפשר לרפא".

לפנימיית בני ארזים הגיעו ההורים כשהם כבר מומחים, רוויים בידע רפואי עשיר ויכולת מופלאה להסביר תופעות קשות לטיפול. ככל שאנשי המקצוע התקשו לתת להם מענה, כך הלכה וגברה האמפתיה של אנשי הטיפול כלפי ההורים.

המציאות הזו הפכה את ההורים למעין "קולגות" לאנשי המקצוע. וככל שהתבשרו שוב ושוב על אזלת היד לרפא את המחלה, כך גם פחתה תחושת האשם העצמי שלהם.

אסף ניקלט בפנימייה, ולאחר תקופת הסתגלות חלה התקדמות ניכרת בתפקודו ובמצבו.  שיקומו הטוב של אסף התקבל על ידי ההורים בחשדנות. מנהל בית החולים לבריאות הנפש בו אושפז אסף, אמר להם בעצמו שאין מרפא. אולי הפנימייה לא מספרת להם הכל? אולי הצוות לא מבין? אולי אסף כל כך מפחד בפנימייה עד שהוא אוגר הכל בתוכו, ובשלב מסויים הכל יתפוצץ?

המעט שהסכימו ההורים לקבל הוא שאסף הגיע למקום הנכון שמטפל בבעייתו, ושמחייב אותו להתמודד עם הבעייה.

תגובתם מובנת. ההורים היו שבעי אכזבות, וכבר השלימו עם התפיסה שילדם חולה ולמחלה אין מרפא, ולא רצו להתאכזב שוב.

הם החלו לקבל סיוע בתחנה לטיפול משפחתי של בני ארזים. בתחילה המשיכו ההורים לדבוק במחלה של אסף, אך לאט ובהדרגה ככל שהתמשכה התקופה הטובה שלו בפנימייה, וככל שהתארכו תקופות הנסיון לחזרה הבייתה, התחזק האמון שאסף יכול להתגבר על קשייו.

אסף חזר להתגורר עם הוריו וללמוד בבית ספר, ובשנים שחלפו מאז, לא חזר יותר להתאשפז.