שאלה של הצלחה

אלי, בן למשפחה חרדית, הגיע לפנימיית בני ארזים בגיל 12 לאחר אשפוז פסיכיאטרי ארוך שנמשך שלוש שנים. רבע מחייו.

כילד קטן סבל אלי מהתפרצויות אלימות קשות, איומים לפגיעה אובדנית, כל זאת בצירוף הפרעות נפשיות ולקויות למידה. לבית החולים הגיע לאחר שאף מסגרת לא הצליחה יותר להכילו. בבית החולים קיבל מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות "שניטרלו" את התנהגותו המסכנת.

במשך רוב שעות היום ישב במחלקה על כסא בחוסר מעש ובהה. כשהתפרץ, הוגבר עוד יותר המינון התרופתי. אלי חי למעשה כצמח, ובית החולים הפך למעין מסגרת קבע שתפקידה היה "לתחזק" אותו.

בתחילה, כשהגיע ל"בני ארזים", סירב לתקשר. הוא היה נשכב על הרצפה והיה צורך להרימו בכוח.   התחלנו תכנית התנהגותית טיפולית, ובמקביל, הורדנו בהדרגה את סל התרופות שלו. בתקופה קצרה ירד מינון התרופות שלו לכ-5% בלבד ממה שצרך קודם. אלי, ילד מונמך שכלית, הפך מלא חיים. הוא החל ללמוד בבית ספר, ללכת לצופים ולחוגים, וחי חיי חברה. ביקוריו בבית שפעם נחוו כסיוט על ידי משפחתו – הסבו יותר ויותר אושר. חלפה רק שנה מאז הגיעו אלינו.

איש לא העלה יותר בדעתו לשלוח אותו לאשפוז פסיכיאטרי.

 

סיפור הצלחה זה טומן בחובו גם תסכול:
בשלב מסוים נעצרה התקדמותו של אלי. ילדים אחרים המשיכו להתפתח, והוא לא. בטיפול בילדים בעלי הפרעה נפשית והתנהגותית כאשר הם גם מונמכים קוגניטיבית השאלה היא מה בר שינוי ומה לא. אבל זה היה תסכולנו כצוות מטפל, ולא תסכולו של אלי.  אלי  מבחינתו גילה יכולת להנות, חלפה הסכנה שהוא ישוב ויתפרק.
בגיל 15, עבר אלי בהצלחה להוסטל המיועד לאוכלוסיית ילדים בני גילו וברמת תפקודו, שאינם בעלי הפרעות התנהגות.

השאיפה שלנו היא לטעת בקרב הילד, המשפחה ובנו עצמנו אמון ביכולת הילד להשתנות, מתוך הכרה בגבולות יכולתו. כך למדנו לבחון את השינוי שחל בילד לאו דווקא דרך התקדמותו אלא דרך תפיסת איכות החיים שלו. האם הוא מסוגל לקשר חברתי טוב? האם הוא מסוגל ללמוד? האם הוא מסוגל לחזור לגור בבית עם משפחתו?